יום שלישי, 4 באוקטובר 2016

כמה אפשר להתעורר בחשכת הצהריים,
להציץ בחשש בתריסים ולגלות ששוב
לא נכון. כמה אפשר לתת לגו השפוף
להנציח שגיאות נגררות. כמה אפשר
להזכיר בן כמה ומאיפה ומה עושה
וכל המים האלה שאתה בתוכם.
כמה ימים עוד יעברו ככה ואולי כולם.

יום שישי, 26 באוגוסט 2016

העכביש השחור-לבן באמבטיה הוא מזכרת
מארץ רחוקה, לטינית. אינני יודע כיצד
הוא הגיע דווקא אלי, חסר הקצב,
חסר הצבע. החתולים לא מעזים
להתקרב אליו, העיתונים מעולם
לא דרשו בשלומו. אבל העכביש שם
ואף מטאטא לא יסיר את קוריו.

יום שישי, 1 ביולי 2016

העובדות

העובדות ידועות: שלושה כיסאות.
שני אנשים. השלישי עזב זה מכבר.
השניים הנותרים יושבים בדממה.
הלחות כבדה. הציפורים עייפות.
בצלחות שאריות ארוחה קיצית.
האיש הראשון הוא למעשה אישה.
האיש השני הוא למעשה ילד.
את האיש השלישי אנחנו לא מכירים.

יום רביעי, 22 ביוני 2016

האנשים שיושבים לשולחן לא מדברים איתי:
הם מעבירים ביניהם את המלחיה, כמו ספינה
שתמיד כמעט טובעת. הם טועמים את הבשר
בלי חמדה, שותים את היין בעייפות מורגשת.
אחר כך הם יילכו, יעשנו, יירדמו. אני אשאר
כאן, שוטף כלים, מכין עצמי לארוחה הבאה.

יום שני, 20 ביוני 2016

חורף צפוני

גם ארבעים יום אחרי שקיעת השמש
עוד צעדתי מבולבל בין אנשי הקוטב
הרגילים כל כך לחשיכה האינסופית
עד שהם נוהגים בה כידידים ותיקים
שנרדמים אצלה מדי חורף בעליית הגג
ומוצאים בקלות את שמיכת האורחים.
אפילו אני, המהגר, הסומא, החלש,
בעודי מגשש את דרכי לדירה הקטנה
הבחנתי לרגע בנצנוץ חיוכיהם השחורים.

יום שבת, 18 ביוני 2016

8:12

לא ישנתי שנה, אולי שנתיים:
עובד העירייה מכה במפוח העלים;
השכנים מתווכחים על עתיד ילדינו;
וילדיהם מתווכחים על קלפי סופרגול.
דבר מה שובה לב בזוהר הקלוש
שמתפוגג לאט סביב הבוקר הזה.
לפני השעון המעורר, לפני העבודה,
לפני שמישהו שואל אותך.

יום שבת, 23 באפריל 2016

אני יכול לא לצאת מהבית ימים שלמים.
להתמכר לקצב אחר, לדחיפויות מוזרות
של מטלות חסרות משמעות. לוויד. לפורנו.
לכל מה שאני לא רוצה שיגדיר אותי
ובכל זאת מתעקש להגדיר.